פוקדי־נווי

סבורני כי אוהב אני חברת בני אדם כרובם של הבריות , והריני מוכן ומזומן להיצמד כמוצץ דם למשך זמן אל כל אדם אדום דם , אשר יזדמן לי בדרכי . אינני פרוש מטבעי , אבל יש ביכולתי לאחר שבת במסבאה יותר מן החסונים שבמבקריה , אם יש לי עניין לסור לשם . שלושה כיסאות היו לי בביתי : אחד—לבדידות , שניים — לידידות , שלושה — לחברה . אם באו אורחים במספר רב ובלתי צפוי , לא היה אלא הכיסא השלישי בשביל כולם , אבל על הרוב הצטמצמו במקום והיו עומדים תחתם . לפלא הדבר כמה אנשים ונשים מבוגרים יכול בית קטן להכיל . יש שנזדמנו בבת אחת בצל קורתי עשרים וחמישה או שלושים נפשות — בתוך גופותיהם , ובכל זאת נפרדנו בלא הרגשה שקרבנו מדי זה אל זה . רבים מבתינו , הן הצי בוריים הן הפרטיים , על דירותיהם שכמעט אין מספר להן , על אולמיהם הענקיים , ועל מרתפיהם להחסנת יינות וציוד אחר של עיתות שלום — גדולים מדי הם בעיני בשביל יושביהם . הם כה נרחבים ומפוארים , עד כי הנמצאים בתוכם נראים כרמשים הרומשים בהם . בשעה שהכרוז תוקע לפני בית טרי מ 1 נט או בית אסט 1 ר או בית מידלסכם * . אני תמה לראות על פני הרחבה הציבורית , מתוך כל יושבי הבית , רק ע...  To the book