תפקידיו של הציור הפיוטי בתבנית הדראמאטית

[ א ] המחזה הפיוטי הוא אחד מן הצורות הספרותיות הבעיתיות ביותר של תקופתנו . מימי איבסן ואילך ( המשבר חל ביצירתו של איבסן עצמו ) שוב אץ מהימנותו מובנת מאליה : מפנה זה מקורו בשינוי המעגלים החברתיים המהווים את קהל הצופים , ובהבנה אחרת של מושג המהימנות שנטתה מאז ימי איבסן לתפיסת החיקוי הנאטו ראליסטית . ברם , התפתחותן של צורות חיקוי מימטיות ריאליםטיות חדשות ( אמנות הצילום וכל המשתלשל ממנה ) הביאה לידי החזרת עטרת אמנותו של המחזה הפיוטי ליושנה . הסימבוליזם , האכספרסיוניזם ואסכולות מודרניות אחרות נתנו גט כריתות לאסכולות החיקוי הנאטוראליסטיות ( במחזאות כמו בסוגים ספרותיים אחרים ) ואיפשרו , מבחינה עיונית , את השיבה אל המחזה הפיוטי . המחזאים שוב אינם רואים בשמירה על החיקוי המהימן של המציאות חזות הכול , אלא חוזרים ומדגישים את ההעצמה הפיוטית של העלילה האנושית ( בצורות מצורות שונות . ( חיקוי לשון היומיום אינו שוב אידיאל ספרותי ; במקום זה מנסים היוצרים להעצים את הדו שיח ולהגיע גם לידי פיוטה של עגת היומיום . השיבה אל המחזה הפיוטי החלה כבר בראשית המאה . דוגמאות מובהקות : האימפרסיוניזם האוסטרי נוסח בר...  To the book