מסות תגובה במקום שאין זכויות, גם אין תרופות

סביונה רוטלוי פתח דבר " לא עולם קטן אלא עולם ומלואו , לא אדם לעתיד לבוא אלא אדם כבר עכשיו ובהווה . " משפט זה של יאנוש קורצ'ק מבטא יותר מכול את ההבדל בהשקפת העולם בין אריה קיזל וניבי גל-אריאלי , מחברי המסה הפותחת , לביני . הם רואים בילד , בתלמיד , מי שעתיד להיות אדם בעל זכויות , ואילו אני רואה בילד וכתלמיד אדם מרגע לידתו , אדם הראוי ליהנות מזכויות אדם ומזכויות המיוחדות רק לו , בהיותו אדם בתהליך התפתחות לקראת בגרות — אדם שלם , לא מבוגר-שבדרך , כטענת המחברים . קשה להגיב על מסה המבוססת על תחושות והתרשמויות ולא על ידע המתבסס על מחקר . מול תחושות המחברים לא אביא תחושות של תלמידים , הורים ואפילו מורים שדעתם שונה . מכל מקום , הניסיון לתלות בתלמידים או בזכויות המצומצמות שהוענקו להם בחוק זכויות התלמיד ( התשס"א ( 2000- את כל הרעות החולות של מערכת החינוך — אובדן הסמכות המורית , בעיות משמעת ואלימות , רמה נמוכה של הישגים , חוסר יכולת לקיום דיאלוג חינוכי , ירידת קרנה של ההוראה , תחושת ניכור — איננו עומד במבחן המציאות . הדרך לפתרון חלק מבעיות אלה אינה ביטול זכויות אלא בראש ובראשונה הבנה של מהות הזכויו...  To the book