לילה גרה בדירת שיכון של 72 מ"ר בעיר מעורבת . היא בת , 45 אם לחמישה ילדים וסבתא לשתי נכדות . בעלה , שהוא גם בן דודה , הוא מסגר שכיר . היא עובדת כ"מטפלת אצל יהודים . " המעבר מ"בית ערבי" לדירה בבלוק שיכונים ארוך היה פסגת חלומותיה ; ימים ולילות היא חלמה על היום שבו תזכה לעזוב את בית האבן הישן - בית עם תקרות בגובה של שמונה מטרים ושישה חדרים רחבי ידיים תאסוף מעט חפצים , כאלו המעידים על הינתקות מן המסורת ועל מעבר לחברה המודרנית , ותעבור לדירה ששטחה כשטח שניים מחדרי הבית הישן ותקרותיה כמו נוחתות דרך קבע על ראשה . אחרי תהליך מיקוח ממושך עם חברת הדיור הציבורית , שסירבה להשתתף בשיפוץ הבית ולא ששה להעניק ללילה דיור חלופי , אך רצתה לשלשל לכיסה סכום כסף נאה ממכירתו בשוק הפרטי - זכתה לילה להגשים את חלומה . בוקר אחד הגיעה משאית והעמיסה את כל הציוד המודרני שהיה בבית , בעודה משאירה את הניחוח האקזוטי לדיירים החדשים . רק רהיטי העץ בסגנון העתיק , המזנון המכיל אוסף ספלי קפה מקושטים , שולחן האוכל מפורמייקה ומכשירי החשמל שמילאו את המטבח המודרני - כל אלה זכו לעבור לדירה החדשה . שלושת ילדיה , שעדיין התגוררו בבי...
To the book