(ד) הסיומת

רוב הסיפורים מסתיימים בסיומת חוץ סיפורית כלשהי , ומתומצת בה בדרך כלל מוסר ההשכל שיש ללמוד מתוך הסיפור . לסיומות אלה יש כמה סממנים משותפים ואלה הם ו ( 1 ) מילות פתיחה מסכמות המרמזות על סיום הסיפור , כגון ' על כן , ' 'לפיכך , ' 'מכאן נלמד כי' וכן צירוף החוזר כמה פעמים ומכיל גם סיכום וגם אזהרה ו 'ולכך יהיו כל ישראל מוזהרים , ' או 'על כן יזהר אדם . ' ( 2 ) ציון הסמכות הרבנית , המובא באמצעות נוסחאות כגון ' ואמרו חכמים , ' 'מכאן אמרר . ( 3 ) ציון מפורש של הגמול על קיום הדיבר או של העונש על אי קיומו . ( 4 ) שימוש נרחב בפסוקים מן המקרא , שלא כסיפורים עצמם , הממעטים להביא פסוקי מקרא . במרבית הסיומות מופיעים פסוקים 'סתם , ' הלקוחים ממקומות כלשהם במקרא , והם נמסרים באמצעות מילת ההצעה 'שנאמר . ' הסיומת של הסיפור האחרון בכל חטיבה נסגרת בחזרה על הדיבר של אותה חטיבה , לרוב מתוך שימוש בניסוח : ' על כן ציווה לנו ה' לא תרצח / לא תנאף / לא תגנוב . ' מן הדברים הללו אפשר להסיק שלסיומות יש תפקיד מבני — הן מארגנות וממסגרות את היחידות המרכיבות את הטקסט , וכן תפקיד דידקטי — הן מוסרות סיכום פשוט וברור של המסר ה...  To the book