|
|
אולם גם החדישים בספרות ובאמנות של צרפת אנשים הם . דורשי המידיות והציוות הקיצוניים מתגוננים תדיר בעובדה , שבכל דבר אמנות משלהם קיים ציר מיוחד המאחד את כל ממדיה של היצירה ברקע של כוונה המתפרשת למסתכל או לקורא אם רק ירצה בכך . המסתכל בבדיו של פיקאםו או הקו רא ב'אוליםוס' של ג'ויס , אם רק מסלק הוא את המשפטים הקדומים שלו ודעתו מוסחת מבקשת מטרה ריאליסטית או מגמה פוטוגראפית , סופו שיסגל את המקצב הפנימי התת ת 1 דעתי שלו אל המקצב המהלך ברהטי יצירתם של הללו , ומאליו יתאחז אז בצירה הטמיר של התופעה האמנותית . רק אז יתחיל לראות אותה , להבין אותה על עומקה והיקפה וריבויי ממד שבה : אז ישלים בין חלקיה , ימצא את התמונה או את הסיפור . אכן , מידת אמת מסוימת מצויה בהתנצלות זו . ציר אחיזה קיים אף בסיוטיהם של הסורריאליסטים—והוא הוא הקנה שגם הקורא והמסתכל וגם האמן נשענים עליו בסופו של הדבר . לולא כן לא היו לא האמן ולא הקורא מבחינים בעצמותם , במציאות דמותם הם , ובמציאותה של יצירה אמנותית בכלל . ואחיזה הומאניסטית זו היא שעמדה גם לספרות האמלה שאיבדה את מבטחיו . ? סוף סוף התחילו מבחינים בצרפת שהסורריאליזם יסודו ...
To the book |
|
|