|
|
לכאן , לתוך חורבה זו . אל נא , שטיא שלי , אל נא תחטאי בדברי פיך . הגבנת העמידה עלי שתי עיניה מלאות טיפין של דמעות , שהיו מצהירות כפנינים לנוגה הירח . אותן עינים ואותה הבטה שלה , שהביטה עלי באותה שעה , לא אשכח לעולם ! ( מנדלי , כל כתבי , עמ' קכב-קכג . ( פישקא עצמו משתתק : 'נתבייש בפני עצמו מכל דבריו עד הנה . ' והמספר מנדלי מגיב על הווידוי הרגשני בדברים הבאים : מי מאתנו , בני אדם , שאין לו בחייו , לכל הפחות , שעה אחת של השראת הרוח , שעה , שהפה נפתח לו ורחשי קודש תמימים וטהורים מבצבצים ויוצאים ממעמקי לבו כזרם של קיטור רותח מזנק ועולה בלהבות אש מתוך הר שרפה ? אפילו אתונו של בלעם שחקה לה השעה ונפתח פיה - ונאה דרשה . ואין צריך לומר הדרשנים , להבדיל . יש דרשן , שהוא מעלה גרה ואומר תמיד הבל הבלים , שקשה לשומעם , ופתאם שורה עליו הרוח , והפה , שהפיק הבל , מפיק שלא מדעתו דבר נאה , שכל שומעיו וגם הוא בעצמו וכבודו משתאים לו ( שם , עמ' קכג . ( מנדלי מאפשר לתת גיבור שלו לדבר בלשון הרומנס ובקונוטציות מקראיות משיר השירים , בתארו את הגיבנת שלו כאילו הייתה בת מלך אגדתית והוא עצמו מגנה ושומרה הנאמן . הוא ...
To the book |
|
|