פניו הכפולים של הזיוף: יצירה ולאומיות ב'עידו ועינם' לש"י עגנון

מיכל ארבל ומה שהיה בעיני תחילה בבחינת דמיון התחיל מתברר והולך כאמת לאמיתה . ' ) עידו ועינם , ' עמ' שנז ) במאמר זה אני מבקשה להציע קריאה חדשה לסיפור 'עידו ועינם' של ש"י עגנון . 'עידו ועינם' זכה אמנם להתייחסות מחקרית וביקורתית רחבה ביותר , ובכלל זה לפרשנויות כוללות כמו אלו של ברוך קורצווייל , משולם טוכנר ועדי צמח ; ובכל זאת אני מבקשת לנסות ולקרוא אותו באופן אחר וחדש . הפרשנויות הכוללות לסיפור - עם כל ההבדלים שביניהן - חוזרות על אותו מהלך בסיסי : קריאה אלגוריסטית מובילה את הפרשן לתמה , שעניינה תמורה היסטורית . הפרשנות עומדת על כפילות העולמות בסיפור , ומבקשת לנמק אותה ; היא מבקשת לבאר את הקשר שבין העולם המודרני המוכר והקרוב של ירושלים ערב מלחמת השחרור ובין העולם הארכאי , הרחוק , של בני עמדיה ובני שבט גד . אין תמה שהפרשנויות השונות נמשכות לדפוסים דיכוטומיים של עבר לעומת הווה , של מקור עלום מכאן ו'עקבות' גלויים מכאן . הקריאה שאני מציעה כאן שונה מאלו שקדמו לה בשני מובנים עיקריים . אני מבקשת להעמיד מרכז תמטי שונה לסיפור , ולקרוא אותו כסיפור ארס פואטי , שעניינו אמנות ומעשה היצירה , מעניין לראות...  To the book