אחרית דבר

את אילנה ראיתי לראשונה ב"שבעה" על בנה דורון . בעלה רונן השתתף בקבוצת פסיכודרמה , וכשהבן נפטר באתי לבקרו . היה צפוף , משפחה וחברים של רונן וחברים של דורון . אילנה ישבה במטבח אסופה בין חברותיה , מקטרת סיגריה אחרי סיגריה , מאפרות עמוסות בדלים בצבע חרדל עכור מפוזרות על השולחן בין ספלי קפה אחדים , קרקעיתם מצופה עיסת בוץ צמיגי שחור , ממתינים לסיבוב המי-יודע-כמה של שטיפה . עשן סמיך חרך את עיני וריח חריף עמד במטבח עם הכאב , העצבים , התסכול והעייפות הגדולה . דיברו בשקט . רונן הציג לי אותה . היא הסבירה לי פנים והובילה אותי בחיבוק אל מרכז העשן , סביב שולחן החברות המדפדפות באלבומי תמונות של דורון מאז שהיה תינוק מתוק ובלונדיני . הספדים מהלוויה , שירים שאילנה כתבה ופסלים של רונן . " מאיפה הצילום הזה ? מי זה האיש הגבוה שמחובק פה עם דורון ? זאת החברה שלו " ? " לא מאמינים איזה משוררת התחבאה בך ולא ידענו , " אומרות החברות . לאילנה יש סיפור לכל תמונה ולכל שיר , והיא יודעת לספר . מספרת ומספרת , מחסירה נשימות , קולה חרוך מניקוטין ועיניה אדומות מחודשים ארוכים של לילות נדודים . מחשבותי נודדות אל דירה אחרת . ...  To the book