פרק שמיני: יום הולדת שמח

5 . 4 . 1999 מניה בדרך כלל אין לה חשק לדבר . הפעם הרגישה , למרות אי הנוחות , שעליה לומר משהו על עוגת יום ההולדת והברכות שהכינו לה הנשים . דחקה בעצמה לחייך אליהן " תודה" ו"לא הייתן צריכות . " היא לא חוגגת לעצמה ימי הולדת , ללא כל קשר לאסון . יש פה ושם מעמדים המאלצים אותה לשאת דברים בפני אנשים , וזה עניין שלא עמדו עליו בתוכנית הלימודים בסמינר לגננות . נקודה כאובה שהתייאשה מלמצוא לה תיקון . מפרפרת לה הבטן ומתייבש לה הפה , וכשזה קורה לה בשיחות הורים בגן זה הכי מרגיז . הם הרי כל כך אוהבים אותה , היא יודעת , והיא מכירה כל אחד מהם , ואין לה באמת שום בעיה בדיבור של אחד על אחד . כל שנה הרבה לפני פסח ההרשמה לגן שלה מסתיימת פלוס תור של הורים ב stand by הנאבקים על מקום , כי הילד שלהם הוא כזה וכזה והוא צריך ככה וככה , ורק היא ... היא מודעת לזה , אך מתפלאת כל שנה מחדש מאיפה זה בא . היא לא מוצאת בעצמה שום דבר יוצא דופן . היא אוהבת את הילדים , זה נכון , מכירה אותם לפני ולפנים , גם זה נכון . יודעת באינסטינקטים חדים לתת מענה נכון בזמן הנכון לכל אחד מהם . והסבלנות שלה , והקול המקרין רשות וגבולות , רוך ו...  To the book