פרק חמישי: התייחדות

28 . 2 . 1999 מניה אולי היא איננה חולמת כי איננה ישנה ? איננה ישנה משום שקשה לה לנשום , וקשה לה לנשום משום שהמחשבות סותמות לה את החלל הפנימי . והחברות ? יש לה חברות טובות . מסכנות , רוצות ולא יודעות איך . יושבות איתה , מלטפות , מנסות במילים , הולכות ושבות . אין לה טענות . היינו הך , כן תבואנה , לא תבואנה , היינו הך . אומרת תודה לכל מי שבא לנחם , לובשת שחורים , והדופק שלה שטוח . את זה היא יודעת , כי הספיקה עוד לקחת כמה קורסים ברפואה סינית לפני שזה קרה . חשבה לעשות הסבה לטיפול במחטים , בעוד כעשר שנים , כשיימאס לה מהגן . אחרי השלושים חזרה לגן אבל זה לא הלך , כל דבר עצבן אותה . מעניין , חשבה לעצמה , מה נהיה ממנה ? פעם הייתה , אפשר להגיד , מאושרת בגן , ידעה בחוש כל ילד , והחיבוק " הנטורלי האולטימטיבי" שלה , כך התבטאה פעם אמא אחת , זכה לפרסום בכל העיר . עכשיו הילדים עושים לה צלצולים באוזניים כמו שיש לבעלה — אצלו זה עוד שיריים מהתותחנים — והיא לא מסוגלת לשיר עוד " היורה שמע נא , בוא מהר הגנה . " עזבה את הגן והודיעה למפקחת על חופשה עד יום השנה לפחות , לטובת כולם , וכולם הבינו . ובעלך ? הוא לא ...  To the book