פרק רביעי: החלום של דיתה

8 . 2 . 1999 דיתה : ) קוראת מן הכתוב ) חלמתי חלום . בחלומי אני עומדת בבית הקברות . אור בראשיתי של הנץ הבוקר . והנה אני רואה מרחוק אנשים ללא פנים , גופם עוטה לבן . לא ברור האם זהו לובן תכריכים או חליפות גבס , והם נושאים על כתפיהם את בני באלונקה , מן הקבר הארעי בתלולית העפר לעבר משכן הקבע אשר ייכתב וייחתם במצבה . מי הם ? למה אין להם פנים ? זה מבהיל אותי . אני רואה את אורן בני שוכב , גבו על האלונקה ופניו זוהרות , מחזירות אור אל גג הרקיע הנגלה מבעד לצמרות האורנים המטילים צל רך על הקברים . כפי שזכרתי אותו — ישר , שערו השחור ארוך ומשוך מטה למראשותיו , פניו הלבנות נחות על מצעו הרך כאריג משי שזור מחרוזות כוכבי בוקר . יפה כל כך — ואני רואה איך האנשים הלבנים ללא פנים הולכים , מעין הליכת , slow motion לעבר משכן הקבע , ואני אומרת : איזה יופי , הוא שלם , זה בסדר . הכול עוד יהיה בסדר . פתאום הוא קולט אותי , ומסמן לי בעיניו להתקרב . בדיוק כך , חשבתי לעצמי בחלומי , בדיוק כך סימן לי בעיניו טרם איבד את הכרתו בבית החולים , כי לא יכול היה לזוז , כאילו היה לו משהו חשוב לומר לי . אז לא קלטתי מה קורה ולא הגב...  To the book