|
|
יונה צבר כל המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי , והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף ( בבלי קידושין מט ע"א . ( אמירה זו מעידה על הלבטים של המתרגם בכלל ושל מתרגם כתבי קודש בפרט . כידוע , כבר תרגומי המקרא הארמיים הקדומים ( ת"א , ת"י ואחרים '( מתמיינים לשלושה סוגים שונים מבחינת מידת הנאמנות של התרגום למקור העברי , כלדקמן : ( א ) שעבוד לנוסח העברי עם מעט מאוד סטיות מסיבות מיוחדות , כגון הימנעות מהאנשת הבורא , לשון נקייה כלפי האבות , וכיו"ב , כגון 2 ת"א , שהוא דוגמה מובהקת לסוג זה ; ( ב ) הרחבה ניכרת ושילוב חומר ממקורות של חז"ל ואחרים , כגון ת"י ; ( ג ) התעלמות כמעט מוחלטת מהמקור העברי ושימוש 3 בו רק כאמתלה לחומר מדרשי , אלגורי וכיו"ב , כגון שיר השירים תרגום וכגון תרגום שני לאסתר . אמנם בכתבי יד שנשתמרו בארמית יהודית חדשה יש מה שמכונה על ידי מעתיקיהם מחבריהם "פשט" או "תפסיר" לפרשיות אחדות והפטרות מיוחדות . ברם , אף שמזכירים את המילה העברית הראשונה לכל פסוק , הטקסט שבא אחריה לרוב אינו תרגום אלא מדרשים ואגדות שונים שהקשר להם לנוסח העברי רופף 4 למדי . הדבר כך במיוחד בפרשות , אך בהפטרות התרגום צמוד יותר...
To the book |
|
|