האהבה הכפולה ליהדות מזה ולתרבות המערבית מזה מעצימה את המגמה שראשיתה ברס״ג ונקודת האל-חזור שלה אצלהרמב״ם: הכנסת מאפייני החשיבה החז״לית הייחודית שלתקופת המשנה והתלמוד לתוך הסד של הלוגיקה המערבית, זו אשר חז״ל טענו על שכמותה כי “להיגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו״.
השוואה בין מאפיינים מרכזיים של החשיבה החז״לית לבין מאפיינים מרכזיים של החשיבה המערבית מבליטה את הפער הבלתי-ניתן לגישור שביניהן ואת הייחודיות הבלתי-חוזרת של החשיבה החז״לית. כך למשל הסתירה אסורה מכול וכול בחשיבה המערבית, אך מהווה את “הלב הפועם״ של מחשבת חז״ל.
אם התרבות המערבית כופה חשיבה בינארית, כמו למשל חלוקה דיכוטומית בין טוב לרע, הרי החשיבה החז״לית מבוססת על הרעיון כי “מידה טובה מרובה ממידת פורענות״.
רעיון זה חיוני יותר מתמיד בעולם הפוסט-איינשטייני, כיוון שעקרון אי-הוודאות של הייזנברג וחוק אי-השלמות של גדל שמו לאל את הכמיהה המערבית לוודאות מוחלטת. על בסיס התובנות הללו מוצע בספר להחליף את המושג ‘פרדיגמה׳ במושג הצנוע יותר ‘סברה׳, כיוון שלכל היותר אפשר להגיע לרמות שונות של סבירות בהקשרים שונים תוך כדי זניחת הכמיהה לוודאות מוחלטת.
לתפיסה זו יש השלכות מכריעות על משמעות מושגים דוגמת חירות, סבלנות וצניעות, כמו גם על התובנה באשר ללמידה משמעותית בעידן דמוקרטי, פוסטמודרני וסינגולרי.
To the book