היחסים בין דתיים לחילונים הם אחד מגורמי המתח הראשיים בהוויה היהודית והישראלית.
ניכר שמתח זה ניזון מדמותו ההלכתית של החילוני, המוגדר בלקסיקון ההלכתי במילים “עובר עברה”, “מומר”, “משומד” או “רשע”. מכאן היהודי הדתי נושא מטען שלילי כלפי רעהו החילוני.
מן הצד האחר דוחה החילוני את התיאור הזה בביטול, ולעתים אף בשאט נפש ובוז.
ספר זה דן בבעיית המעמד ההלכתי של היהודי החילוני ומעיין בתוך כך במכלול הקטגוריות השמורות לו בלקסיקון ההלכתי. מתברר שהגינוי ההלכתי הנוקשה של החילוני שמור בעיקר למישור הקיום הדתי, כלומר ליחסים שבין האדם לאלוהיו.
מנגד, במישור הלאומי, ולפרקים אף במישור החברתי, ההלכה אינה שופטת את החילוני בחומרה אלא רואה בו שותף לגיטימי מלא בחיים היהודיים.
קריאה כזאת מאששת אישוש הלכתי את ההרגשה הטבעית של שותפות גורל שבין דתיים לבין חילונים במישורי הקיום הלאומי והחברתי ועשויה לצמצם בכך את הדיסוננס ההכרתי ואת המתח שביחסי שתי הקבוצות.
ד”ר יצחק ברנד הוא מרצה בכיר למשפט עברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ומלמד תלמוד ומחשבת ישראל בבתי מדרש שונים.
פרופ’ ידידיה צ’ שטרן הוא סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן.
To the book