טיטוס לוקרציוס קארוס, המשורר ההוגה החובק זרועות עולם בשירתו, חי ופעל במחצית המאה הראשונה לפני ספה"נ.
יצירתו הנאדרת, הכתובה במיטב ההכסאמטר הדאקטילי, מרצה בלהט פיוטי את משנתו של אפיקורס על התהוות היקום ומכילה, נוסף לכך, את תמצית הפילוסופיה היוונית העתיקה בחתירתה אל אמת המיטאפיסית, אל השגת האחדות בכוללות ההוויה, אל היופי, ואל הצדק והחופש בחיי היחיד והחברה.
משורר תלמיד-חכם זה, הבקיא בהוויות העולם ובספרות העשירה שעד זמננו כאחד, מרצה דעותיו בשיטה ברורה והגיונית ומתנצח עם בעלי דעות ואסכולות אחרות בלשון חריפה ושנונה.
אולם מתחת להרצאה ההגיונית מאוד ומבעד לוויכוחיו העיוניים מאירה מתוך חרוזיו הנפלאים נפש-משורר רגישה, המתענה בבדידותה והמתלבטת בספיקותיה, העומדת מוכת-תימהון והערצה לפני הדר הטבע, שטופת אור גילוייו, והבזה לחשכת הבערות והאמונות הטפלות, שאסרו בכבליהן את בן האדם, נזר הבריאה וגאונה.
ופלא גדול הוא, שדווקא התפיסה הטבענית החמרנית בכל הנמצאות היא שעוררה את דמיונו של לוקרציוס והולידה יצירה פיוטית העולה ביופיה, בשגב חזונה ובעומק רגשה על כל יצירה דמיונית או מיתולוגית אחרת בעולם העתיק.
To the book