מנג דזה (מנציוס) הוא אולי המעניין והמפתיע בפילוסופים שהלכו בדרכו של קונפוציוס בתקופה הפורייה ביותר במחשבה הסינית, והספר שנקרא על שמו הוא הארוך והקוהרנטי ב"ארבעת הספרים", וגם החתרני שבהם. בוודאי מבחינה פוליטית, בזיהוי של רצון השמים עם טובת העם ובהיתר המפורש להדיח שליט לא מוסרי, אבל גם בנכונותו להניח הנחות מטפיזיות, על טבע האדם, למשל, הנחות שלא התקבלו על האורתודוקסייה הקונפוציאנית אלא יותר מאלף שנה אחרי מותו, ועוד יותר מזה בתמונת העולם העולה מדבריו.
מנציוס היה כמובן שותף להומניזם הפרגמטי שהוא לב המחשבה הקונפוציאנית, ועם זאת ידע לרמוז למסתורין המכלכל את לב האדם אבל נמצא מעבר לו.
מבעד לשקיפות של מחשבה בהירה וכתיבה אלגנטית נקייה ומרוכזת, התכונות שעשו את "מנציוס" לספר מופת לכל משכיל סיני, מבליח משהו מעורפל ומסקרן: מתווה של השקפה מטפיזית ומוסרית נשגבת, שאינה מעליבה את השכל.
ואולי דווקא זה מה שהקנה למנציוס את מעמדו בתרבות הסינית המסורתית, ומה שיכול לכבוש את לבו של קורא מערבי בן זמננו.
To the book