לא כנענים, לא צלבנים הוא מחקר חלוצי המבקש לפענח את "הסדר המיתי" של "קהילת החוויה" הישראלית. שתי קריאות הקרב הנועזות על הישראליות היו הסיפר הכנעני והסיפר הצלבני. ההבניה הנאו-כנענית הגדירה את הלאומיות הישראלית כקהילייה ילידית מדומיינת, שסופה נתק מהרציפות ההיסטורית; ההבניה המיתולוגית של הציונות כצלבנות מודרנית תיארה את הישראליות כפרוייקט מערבי קולוניאלי שסופו חידלון. הספר מציע זווית ראייה מקורית העוקבת אחר התפתחותה של התודעה הישראלית, מאתרת מבני עומק ומצבי נפש קולקטיביים ובוחנת את הישראליות על דעת הזמן והמקום.
'לא כנענים, לא צלבנים' משרטט לראשונה קווי מתאר של המיתולוגיה הישראלית כמצבי תודעה השבים ונשנים - התרסה כנענית, כמיהה משיחית, חרדה צלבנית, ערגה ים-תיכונית.
הספר בודק כיצד "מטפורות שורשיות" אלו מתפקדות בשיח הציבורי, בשדה התרבותי ובפעולה הפוליטית.
To the book