המשורר והסופר יצחק לאור פותח בספר זה מרחב אינטלקטואלי נועז. ברוחב השכלה, השראה, ווירטואוזיות, הוא מוליך אותנו לתובנות מאירות על חברו הטוב, חנוך לוין, ועל האופן המרתק שבו אפשר לכתוב ניתוח של יצירות ספרות.
במונוגרפיה שלו מתמודד יצחק לאור עם התיאטרון של חנוך לוין, ועם תפיסתו האומנותית כפי שנוצרה בסאטירה הפוליטית, בקומדיות ואחר כך במחזות המיתוס שלו. במרכז ניצב התיאור המיוחד לקומדיה של חנוך לוין, זו המתרחשת סביב העדרה של דמות אב וסביב מרכזיותן רבת המשמעות של האשה והאם. לאור קורא את מכלול יצירתו של לוין באמצעות תורת הספרות, הגל, ניטשה ופרויד, מהם הושפע המחזאי, והוא מעמיק את הניתוח בעזרת הכתיבה התיאורטית של לאקאן, ז´יז´ק, דלז והוגים אחרים בני זמננו. בלשון בהיהר ומרתקת נחשפות שוב גאונותו של חנוך לוין ומרכזיות יצירתו בספרות העברית החדשה.
To the book