ספר זה מבקש לבחון את דרך פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אחד מחשובי הפוסקים במחצית השנייה של המאה העשרים הניצבים נוכח האתגר להתמודד עם התמורות המשמעותיות שחלו בחברה היהודית בעידן המודרני, כגון החילון, המתירנות המינית וערעורה של הסמכות הדתית.
נוסף על היותו מונוגרפיה הסוקרת את פסיקתו ההלכתית של הרב ומשמעויותיה, מציע הספר ראייה חדשה ולפיה ההלכה היא תרבות, ומשום כך יש לבחון אותה בכלי המחקר של ביקורת התרבות. זו מציעה מגוון חדש של זוויות ראייה שטרם באו לידי ביטוי בחקר הפסיקה ההלכתית. תובנות הלקוחות מעולם הסוציולוגיה מסייעות בידי המחבר בבואו לבחון את תפיסתו החברתית של הרב עובדיה יוסף. תאוריות העוסקות בנורמה ובסטייה משמשות להגדרת אסטרטגיות ההכלה וההדרה שנקט הרב יוסף כלפי קבוצות ותופעות תרבותיות מגוונות. כלי העבודה של האנתרופולוג עומדים לשירותו של המחבר בבואו לחקור את יחסו של הרב עובדיה יוסף לנושאים הקשורים למיניות, לאופנת הלבוש של נשים ולהלכות נידה. תפיסתו של מישל פוקו את המנגנונים התרבותיים מאפשרת חשיפה של יחסי הכוח העומדים בבסיס הפסיקה ההלכתית. כך ניסיונו של הרב יוסף למשטר את השיח ההלכתי בתחום המיניות מציף על פני השטח את הקול הנשי המודחק. זוויות ראייה חדשות אלו תורמות להבנת מורכבותו של השיח ההלכתי בהקשרו התרבותי.
To the book