העבר הינו היבט חשוב בחייה של כל אומה, בהיותו אחד המרכיבים העיקריים בזהותה. היסטוריה משותפת וזכרונות משותפים, במיוחד אם הם משתרעים על-פני תקופה ממושכת, נעשים לעיתים קרובות מקור לגאווה ובסיס ללגיטימציה של טענות לאומיות. בין שההיסטוריה והזכרונות אמיתיים ובין שהם מדומים, חשיבותם נעוצה בכך שהם נחלתם של כל בני האומה, המוצאים בהם מכנה משותף שמאחד אותם מעבר למחלוקות החברתיות, הפוליטיות והדתיות.
הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר באומה חדשה יחסית, כישראל, שמנסה להתגבש מתוך ריבוי של מסורות תרבותיות ושסעים חברתיים ודתיים המאיימים לפלגה. הקשר ההדוק בין ייצוג העבר והזהות הלאומית הופך כל ויכוח בנושא הזהות למאבק על העבר, במיוחד על זה המוצג לפני תלמידי בתי-הספר.
קובץ המאמרים מנתח את האופן שבו העבר הלאומי מוצג במערכת החינוך הישראלית, וממקם את הדיון הציבורי בו בהקשרים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. להוראת ההיסטוריה בבתי-הספר יש תפקיד-מפתח משום שהיא ממוקמת בתווך שבין הכתיבה ההיסטורית האקדמית לבין עיצוב הזיכרון הקולקטיבי.
To the book