החברה האזרחית בישראל מלאת סתירות. מצד אחד, ישראל היא "דמוקרטיה מבעבעת" שיש בה פעילות אזרחית רבה, פעילות ענפה של ארגונים וולונטריים מסוגים שונים, והפגנות מחאה הן עניין שבשגרה. מן הצד האחר, על אף שינויים מרחיקי לכת בחברה, בכלכלה ובמעמדו של היחיד, המסורת רבת השנים של גיוס המשאבים האישיים לצרכים לאומיים הטביעה את חותמה גם על החברה בת זמננו: אף שהאוכלוסייה בישראל היא מגוון של עדות, השקפות, דפוסי חיים ומסורות, היא כפופה ל"צו פיוס" שמגנה את המחלוקות וממעיט בערכה של השונות.
הספר דן במעמדה של החברה האזרחית לאור התמורות החברתיות הכלכליות שפקדו את העולם המודרני, ביחסיה עם השלטון ועם האזרחים- יחסים שנעשו בעייתיים ככל שהשלטון המרכזי נסוג מתפקידים שנהג למלא בעבר וככל שהמצב הכלכלי והחברתי במדינה מידרדרים. האם החברה האזרחית קוראת תיגר על המדינה ומוסדותיה? האם היא אכן "בית ספר לדמוקרטיה" שמגביר את האחווה והסובלנות בקרב האזרחים?
To the book