בכל שנות קיומה של התנועה הקיבוצית, התבססה ההנחה כי קיימת סתירה מהותית בין אורה החיים הקיבוצי ובין ההתנהגות הפלילית. אחת מתוצאות הלוואי של התמורות העוברות על הקיבוץ בעשור האחרון, היא התערערותה של הנחה זו.
סוציולוגים שונים מתארים את ההתנהגות הפלילית כביטוי לתגובה נורמלית למצב חברתי בלתי נורמלי.
הירידה בחוסנו הכלכלי של הקיבוץ, בד בבד עם תהליך הדרגתי של מעבר ממטרות תרבות קולקטיביות למטרות תרבות אישיות, העמיקו את הפער בין רצונותיו וצרכיו האישיים של הפרט, ובין האמצעים המוגדרים כלגיטימיים למימוש צרכים אלה.
התגובה החברתית להתנהגות הפלילית מבטאת, בין השאר, את עוצמתו של המצב המשברי, כפי שהוא נתפס בתודעתו של החבר.
את הסימנים למצב המשברי אפשר לזהות בהגדרות המחודשות של גבולות הסטייה החברתית, ובירידת האמון ביכולתו של הקיבוץ להתמודד בהצלחה עם התנהגויות סוטות.
To the book