אורי בירן מממש בכתיבתו המעמיקה היסטוריה מקומית-אזורית המתארת את הנוף האנושי הערבי והיהודי ואת מערכות היחסים בין התושבים מהלאומים השונים במרחב הכפרי של הגליל העליון המזרחי בתקופת המנדט הבריטי. במרחב הכפרי בארץ ישראל התגוררו לכל אורך תקופת המנדט כשני שלישים מהאוכלוסייה הערבית. כשהתייצב קו הגבול בין אזורי המנדט הבריטי והמנדט הצרפתי (1924) מנתה האוכלוסייה הערבית בכפרי הגליל העליון המזרחי, בין ראש פינה למטולה, כ־13,000 נפשות שהתגוררו בכ־43 כפרים. באזור התגוררו גם כ־1,125 יהודים ב-4 מושבות (ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן ומטולה), ובארבע קבוצות שיתופיות (כפר גלעדי, איילת השחר, תל חי, מחניים). במשך שנים ארוכות היה האזור בתחתית סדר העדיפויות של המוסדות היהודיים, במיוחד בכל הנוגע לרכישת קרקעות ולהתיישבות. האזור חזר למוקד התעניינות התנועה הציונית רק לאחר שזיכיון אגם החולה הועבר לידיים יהודיות (1934), ומשנת 1939 הוקמו צפונית לו 19 קיבוצים ומושבים על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל. בתום מלחמת 1948 נותר באזור כפר ערבי אחד: טובא-זנע'ריה.
מחקר רב-שנים זה של אורי בירן פורץ דרך בהתמקדותו במרחב כפרי מבודד יחסית. בספר מתוארים העבודה החקלאית ויחסי הגומלין הכלכליים בין שתי הקבוצות, חיי יום-יום ומנהגים משותפים שהתפתחו בין יהודים לערבים, תחומי ההגנה והביטחון, וגם התפתחות הסכסוך הלאומי, הקמת הקיבוצים והמושבים, וכן ההבדל ביחסיהם עם שכניהם הערבים לעומת יחסיהם עם המושבות.
To the book