בדצמבר 1995 התקבלה במועצת מנהל מקרקעי ישראל החלטה 737 המתירה הרחבות למגורים באגודות של יישובים חקלאיים ובהם קיבוצים.
תמונת המצב של התהליך בסיום שנת 1998 מסמנת כמה מגמות: ההרחבה היא יוזמה של הקיבוץ; המטרות העיקריות להרחבת הקיבוץ הן דמוגרפיות וחברתיות ; השאת תמורה כלכלית לקיבוץ היא מטרה משנית בלבד.
ההתקדמות האיטית בתהליך ההרחבה בקיבוצים נובעת לא רק מקצב אישור התכניות בוועדות התכנון והבנייה, אלא בעיקר מחששם של הקיבוצים מההרחבה והשלכותיה. בפועל, הביצוע אינו תואם את המטרות הראשוניות שעמדו בבסיס החלטה 737 ואף סותר אותן, ובמרבית הקיבוצים שיווק יחידות הדיור בשכונה יופנה לקהל הרחב. המועצות האזוריות הן הגוף המוביל בתהליך.
מן המחקר עולה מסקנה תכנונית עיקרית: קיים פער בין מדיניות התכנון הלאומי, הרואה בחיוב ואף מעודדת הרחבת קיבוצים באמצעות הקמת שכונות קהילתיות, לבין יישומה של מדיניות זו.
מתחילת שנת 1999 קיימת מגמה של שינוי החלטה 737. השינויים בהחלטה עדיין אינם ברורים והשלכותיהם עשויות להיות מרחיקות לכת.
To the book