ספר זה עוסק ביצירותיהם של סופרים מזרחים, רובם בני הישוב הישן, שהחלו להיכתב בארץ ישראל מאז סוף המאה ה־ 19 וביתר שאת בעשורים הראשונים של המאה ה־20 , בעת שהספרות העברית המקומית עברה תהליכי כינון ומיסוד מואצים. יצירותיהם של סופרים אלה — יהודה בורלא, יצחק שמי, שושנה שבבו, דוד אבישר, הרב סלימאן מני, הרב ד”ר אריאל בן־ציון ואברהם כהן־מזרחי (עמיצור) — נדונות בספר דרך “בעיית הצורה” שרודפת את הספרות המזרחית בישראל כמו גם את הספרות הפוסט־קולוניאלית כולה: היינו, הטענה כאילו ספרות זו נכתבת ונקראת בראש בראשונה כייצוג של עולם אותנטי, אקזוטי או שולי, יותר מאשר כצורה אסתטית ייחודית. אבל “בעיית הצורה” עולה מתוך הספר לא כבעיה טבעית של הספרות המזרחית, אלא כתוצאה של שיח ביקורתי עֵר שהתווה את צירי המלכוד הצורני הזה. מצד אחד, נדרשו הסופרים הללו על ידי אנשי ספרות בני התקופה, רובם עולים שזה־מקרוב באו מאירופה, לספק את הסקרנות האדירה לחיי המזרח ולכתוב כתיבה המתארת את המזרח האותנטי, ומצד שני, כאשר כתבו כתיבה מימטית כזאת, הם גנֻּּוּ בדיוק בשל החסך הצורני בכתיבתם. שיח זה חילחל גם אל האופן שבו הבינו הסופרים עצמם את יצירתם ועיצבו אותה, וסלל את דרכם אל הצורה הספרותית הגמישה, המשוחררת יותר, כביכול, של הפרוזה, ובייחוד אל הרומן, וכמה מאותם סופרים מזרחים היו בין חלוצי הכתיבה הרומניסטית העברית בארץ־ישראל. בתוך כך, על אף מעמדם הפריפריאלי בספרות המקומית, חושפת הקריאה ביצירותיהם — לצד הדיאלוג הביקורתי שהתנהל סביבם — כמה מהצירים האידיאולוגיים המכוננים של הספרות העברית המקומית.
To the book