אמא שלי הולכת עם אחותי התינוקת על הידיים, לבושה חצאית שחורה עם פרחים אדומים שלבם כתום, זה היה מזמן אבל אני רואה אותה לנגד עיניי. אני ודודתי מן העיר האחרת - נשלחתי אליה כדי שלא אהיה בבית בימיו האחרונים של אבי - עומדות מתחת לבית, מחכות. הימים ללא טלפון או אמצעי קשר אחר, אנחנו מחכות אם מעט או הרבה, והנה אמי עולה במעלה הרחוב. היא מתקרבת. דודתי פורצת בבכי, גם אמי. הן מתחבקות. אני מחכה. מלה לא נאמרת. אני מנחשת במה מדובר, אבל איש לא אומר את המלה, את המלה ההיא. אני מחכה. בתוכי נבעה פער, הרגע ההוא ניתק מרצף הזמן, התהום שנפערת בי מחכה להיסגר במלה, בשפה. מהי המלה ההיא? אולי אינה נאמרת, אני חושבת, מפני שאין מלה כזאת, כי מה שקרה אינו מתכנס במלה. --- הן לא אומרות מלה, השפה חסרה, המלה חסרה, אני חסרה, הזמן הופך תמיד, ואולי מה שקרה ולא נאמר, לא קרה. זה משאיר אותי לצפות, יתכן שאתקל בו באחד הימים, כשלא אצפה עוד. [...] יתכן שזו המיתולוגיה של הכתיבה שלי.
בספר זה מכונסים מסות ומאמרים על יצירתה רבת-הפנים של נורית זרחי, כלת פרס ישראל לספרות.
To the book