בשנת 2020 מלאו 70 שנה לתחילת פעילותה של אונר״א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם לפליטים פלסטינים במזרח הקרוב), המטפלת בפליטים פלסטינים החיים ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירדן, בסוריה ובלבנון. מאז הקמת הסוכנות, המופעלת מכוח מנדט הניתן לה על ידי העצרת הכללית של האו״ם, לא הצליחה אונר״א להביא לשיקום אמיתי של פליטים פלסטינים ולהקטנת מספרם שעלה מכ־700 אלף ערב הקמתה של מדינת ישראל לכ־5.5 מיליון פליטים בשנת 2020. השפעות הטלטלה האזורית על הפליטים הפלסטינים, הקיפאון בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, הפיצול בזירה הפלסטינית, המצוקה ההומניטרית ברצועת עזה, מרכזיותה של סוגיית הפליטים בנרטיב הפלסטיני, והחלטת הממשל האמריקאי מ־2018 להפסיק לממן את אונר״א, מעמידים את הסוכנות בפני אתגרים מורכבים עוד יותר. לאור ההבנה בדבר ההכרח שבשינוי דפוסי הפעולה של הסוכנות והתאמתם לאתגרי המציאות העכשווית, ועל רקע סיכול כל הניסיונות וההמלצות לרפורמות משמעותיות בדפוסי הפעולה של הסוכנות לאורך השנים, מזכר זה דן בתפיסת ההפעלה של אונר״א ובאופן תפקודה, ומציג ארבעה מודלים אלטרנטיביים לפעולה, לצד מתודולוגיה לניתוח החלופות השונות.
To the book