האם עבירות ההסתה בישראל מנוסחות ונאכפות באופן המיטבי האפשרי? החוק בישראל, כמו בכל מדינה כמעט, כולל עבירות פליליות שמטרתן לאסור ולמנוע את המקרים הקשים של תופעת ההסתה לאלימות ולגזענות. ואולם בשנים האחרונות, בעיקר בשל השימוש הגובר ברשתות החברתיות, התופעה מתחזקת.
באמצעות התבוננות ביקורתית בלשון החוק, בפסיקות בית המשפט ובמדיניות האכיפה מחקר זה מנתח את הטיפול של המשפט הפלילי בישראל בתופעות של הסתה לאלימות ולגזענות. מסקנותיו מתבססות, בין היתר, גם על מחקר משווה של עבירות ההסתה בארבע מדינות אחרות: בריטניה, קנדה, צרפת וארצות הברית.
מתברר שהתמונה בישראל בעייתית: עבירות ההסתה לאלימות ולגזענות אינן מוגדרות בחוק היטב. הערך המוגן בהן אינו ברור, וההגדרות העמומות משאירות לתביעה טווח רחב מדי של שיקול דעת. גם בית המשפט, בשורה של הלכות, אינו מספק פרשנות מניחה את הדעת להיקף האיסורים. זאת ועוד, פרשנות התביעה ל"חריג הדת" בחוק נותנת פטור כמעט מוחלט להסתה לגזענות המבוססת על פרסומים שהם במהותם פרסומי דת. כך קרה, למשל, בתיק "תורת המלך", שבו החליטה התביעה שלא להגיש כתב אישום נגד מחברי הספר.
מהן אפוא ההצדקות לעבירות ההסתה? מתי ראוי, במדינה דמוקרטית, לפגוע בחופש הביטוי כדי להגן מפני הסתה לאלימות ולגזענות?
שתי ההמלצות העיקריות של מחקר מדיניות זה הן – האחת, לערוך תיקוני חקיקה בעבירות ההסתה כך שהמעשה יוגדר באופן מדויק יותר וצודק יותר; והשנייה, לפרסם ברבים את הנחיות התביעה ולקדם את חינוך הציבור הישראלי בכל מה שקשור לאיסור הפלילי על הסתה לאלימות ולגזענות.
To the book