בספר זה בוחן יוחאי אופנהיימר את כתיבתם של משוררים וסופרים חשובים שעלו ארצה, ואף על פי כן עיצבו תודעה גלותית שמבטאת זרות לארץ ישראל, לחברה הקולטת והילידית, לזהות הציונית החדשה, בצד זיקה עמוקה לתרבות היהודית בגלות ולזיכרונה. תודעה גלותית ליוותה, כטענתו, את הספרות העברית בקביעות וברציפות במשך המאה העשרים ותרמה לעיצובה של זהות לאומית שממשיכה את התרבות הגלותית וצומחת מתוכה, ואין היא מציבה את עצמה כניגוד לה. היא תבעה הכרה בכך שאת הגלות אין לזכור רק באמצעות דימויי חולשה וסבילות, אלא גם באמצעות דימויים של עוצמה תרבותית ואתוס חברתי-רוחני.
אלה הנושאים הנידונים בספר: עמדתו האנטי-ממלכתית של אלתרמן; כיצד נובעת רגישותה הפוליטית של לאה גולדברג מחוויית הגלות בארץ ישראל; כוחו של הגוף היהודי הפגום על פי אפלפלד; המצאת מסורת צפון-אפריקאית בשירת ארז ביטון; מלנכוליה בשירה החלוצית של העלייה השלישית; היחסים הגלויים והסמויים בין העברית ליידיש בשירי טשרניחובסקי ושלונסקי; תודעת האשמה על עזיבת הבית אצל אבות ישורון; הפער בין העמדה הפוליטית לרגישות הספרותית בנושא הגלות אצל ברנר, ועוד.
To the book