רבי שניאור זלמן מלאדי (רש"ז) וחסידות חב"ד אותה יסד, נתפסו בעיני עצמם, בעיני זרמים חסידיים אחרים ובעיני חוקרים רבים כחריגים בנוף החסידי. זאת, בשל נטיותיהם העיוניות והשכלתניות שהשפיעו על מוטיבים שונים בעבודת ה' החב"דית. חריגות זו ניכרת גם בשמה של החסידות, שכן, חצרות החסידים נקראו לרוב על שם מקומות מושבותיהן, בעוד חב"ד קרויה על שם שלוש הספירות האינטלקטואליות: חוכמה, בינה ודעת.
ספר זה מציג לראשונה שירטוט מקיף ומעמיק של המאפיין השכלתני המייחד את הגותו של רש"ז. כיצד התייחס אדמו"ר הזקן לשכל האנושי, לרציונליזם, לפילוסופיה, לחוכמות העולם, להשכלה, לנאורות, לכפירה ואמונה, לפילוסופיה יהודית, ללימוד תורה, להתבוננות שכלית ועוד. המחקר שלפניכם חושף את יחסו האמביוולנטי של רש"ז לאינטלקט האנושי, ומתוך כך מציג את הגותו באור חדש ולעיתים מפתיע. מדובר בהגות מורכבת שיש בה אמנם יחס אוהד לשכל, אבל זאת לצד הדגשת מגבלותיו והסכנות הטמונות בו.
To the book