מחקר חלוצי המציע התבוננות רב-תחומית: היסטורית, חברתית, אמנותית ונופית בהר הזיכרון כ'מרחב מקודש' עבור החברה הישראלית. הספר מתאר את הלבטים והמאבקים סביב הקמתו, עיצובו ומסריו של יד ושם (1942–1996), כביטוי לקושי שהתעורר בארץ להנציח באופן ציבורי-ממלכתי טרגדיה שהתרחשה בגולה. עיצוב זיכרון האסון הלאומי כ'שואה וגבורה' יצר מתח תרבותי מרתק בין אופן הנצחת כלל הנספים, לבין הפרטיזנים ומורדי הגטאות שנפלו תוך כדי קרב ובינם לבין מושא הגבורה במולדת – חללי מערכות ישראל. לכל אלה ניתן ביטוי חזותי בהנצחה המוזיאלית והמונומנטלית בהר הזיכרון. המעקב אחרי השינויים שחלו במכלול ההנצחה ביד ושם והניתוח הסמיוטי שלהם, חושף את המהפך שחל בתודעת השואה בישראל, כך שיותר משקיבלה השואה משמעות מהישגי המדינה, היא מהווה כיום נקודת מבט מרכזית בפרשנות של התנהלותה. תוצאות המחקר חשובות לא רק למי שמתעניין במוזיאולוגיה ובהנצחת השואה, אלא גם לכל מי שמבקש להבין את מהות השינויים התרבותיים הגלובליים העוברים על החברה המערבית בכלל והישראלית בפרט ועל תפקידו של העבר ככלי להבנת המציאות.
To the book