המעבר משירת ההשכלה לשירת חיבת־ציון מבחינה פואטית בקשרים בין־טקסטואליים ובראש ובראשונה ההתחברות לתנ״ך ולכתבי קודש אחרים. הפיוט והשירה העברית הבתר־מקראית והשינוי בשירה העברית בשלהי תקופת ההשכלה. שני הקטבים ? מורשה ותמורה ? נדונים בחלק הראשון בכרך, בגדר מבוא נרחב.
מן המחויבות למורשת קודש והמהפך אצל יהודה לייב גורדון, מוסב הדיון למורשת כל הדורות בשירתו של חיים נחמן ביאליק, לרבות שירי התגלות והתקדשות. שאול טשרניחובסקי נבחן בזיקתו לסוגות אירופיות, למנגינה כערך פיוטי ואוטופי ולרעיונות פילוסופיים מהפכניים, וזאת מבלי לסטות מעיקרים לאומיים ואוניברסליים. המשך הדיון במורשה ותמורה נדרש לשירת אורי צבי גרינברג, כולל עיון בשלב האימפרסיוניסטי בשירתו, שחלקו ביידיש.
מזווית ראייה של מורשה בלבוש מודרני מוקדשות התוספות לשירתם של יצחק למדן, ש. שלום וזלדה מישקובסקי.
To the book