בתי המקדש היו מוקד חברתי ומרכז פולחן של העם היהודי במשך כאלף שנה. לאחר חורבנם היו למושא תפילות, ברכות וטקסים, מחוז געגועים וחזון שאין להשיגו בזמן הנראה לעין. חזון זה לבש ופשט צורות רבות ומגוונות, עבר עידונים ותמורות שהותירו את מעשה הגשמתו בידי שמיים – עד לימינו אלה. בדורנו קמו קבוצות המבקשות לקומם את החזון ולממשו הלכה למעשה בבניין טיט ולבנים ובהקרבת זבחים. בעבר נתפסו הקבוצות הללו קיצוניות ואפילו קיקיוניות, אולם במרוצת שנות האלפיים השתנה יחסה של החברה הישראלית אליהן, והן מבטאות היום הלוך רוח מרכזי בציבור האמוני. מהן הסיבות לשינוי זה?
התבוננות בדפוסי הארגון והפעולה של קבוצות 'שוחרי המקדש' מלמדת כיצד הצליחו לשנות את ההתייחסות לנושאים שנחשבו טאבו הן בשל נפיצותם הפוליטית והן משום שעוררו פולמוסים הלכתיים ארוכי שנים. פעילותם של 'שוחרי המקדש' הטמיעה דפוסי תרבות ומחשבה חדשים בחלקים נרחבים מן הציבור האמוני ודחקה למרכז השיח הציבורי את גאולת הר הבית.
To the book