הביקורת חזרה וציינה את סיפורי צבי לוז כסאגה, הקושרת ארבעה דורות לאותו המקום: החל מימי הטורקים, שאז עלו חלוצים ויסדו שם קיבוץ, עבור לבניהם, דור הפלמ"ח והמשך לנכדיהם וניניהם בתקופת המדינה. דור אחר דור הם במקומם, כפרקים באותה עלילתעל נמשכת, המקיימים מורשת.
לאחרונה יצא מחדש מבחר מסיפורי לוז ועורר גל של מאמרי ביקורת חדשים, שלא רק ייחדו סיפור אלא גם מיקמו אותו כשלב באותה עלילת-על. כל סיפור מוסיף לה נופך משלו, וכך מתגוונת ומתמסדת אותה מורשת. היא שנשמרת שם, כמשפחתית וכציבורית, עד למהפך הכלל ארצי של סוף שנות ה-80 .כאן הובא שוב מבחר מאותן ביקורות חדשות. חוזרת בהן הערכתה של הסאגה כייצוגית לתנועת ההתיישבות הציונית בארץ, או אף לתוצאותיה המאוחרות, הפוסטציוניות.
בזמנה, כתנועה עולה, שימשה ההתיישבות כחיל החלוץ במערכה הציונית; אך עם שינויי הזמנים השתנתה המערכה ופג תוקף החלוציות, ואז שקעה לה התנועה כחיל מובס. רק המקום נותר כשהיה – "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת) – וכבר מכינים שם תושביו העכשוויים מורשת חדשה ואפילו ציונות מחודשת.
To the book