הספר נכבה והישרדות: סיפורם של הפלסטינים שנותרו בחיפה ובגליל, 1948—1956 עוסק בשנים מכריעות בכל הנוגע לאזרחים הערבים בישראל, תקופה שמעט מאוד נכתב עליה בהיבט זה. הוא מתמקד בסיפור ההישרדות של הערבים בישראל, בעיקר בצפון הארץ, ובמנגנונים שהם פיתחו כדי למנוע את עקירתם ולהמשיך לחיות בארצם.
גם התנהגותם הפוליטית של השורדים - ובתוך כך סיפורם הלא ידוע של הקומוניסטים הערבים בישראל - מוצגת לאור פרדיגמת ההישרדות. הספר מתייחד בעיסוקו בחוויותיהם של השורדים מנקודת מבטם שלהם כמיעוט לא רצוי הנתון לממשל צבאי, ובאופן שבו עוצבו יחסיהם עם מדינת ישראל. הוא משמיע את קולם של המוכפפים והמושתקים ורואה בהם סוכנים פעילים, ולא רק קורבנות פסיביים. החידוש בספר נעוץ גם בשאלות המחקר המנחות אותו ובמקורות המידע ששימשו בכתיבתו - בין השאר יומנים אישיים, ספרי זיכרונות ועדויות בעל פה. סיפורה של הנכבה מפי השורדים חדש לרוב הציבור.
זהו סיפור מושתק ומודחק, והוא משמיע קול אחר מקולם של הנרטיבים הלאומיים של שני הצדדים. הנכחת סיפור זה חיונית לא רק בהאירה היבט היסטורי ואנושי חשוב של המלחמה שנזנח לאורך השנים; יש לה חשיבות עצומה בכל הנוגע לתפיסת המציאות בהווה ולעיצוב חייהם של שני הצדדים בעתיד.
To the book