הספר שלפנינו מציע את התזה שלפיה תורת המונאדות של לייבניץ היא מודל לפרדיגמות מרכזיות במודרניזם של המאה העשרים. הוא מדגים את ממצאיו בתחומו של הרומן המודרניסטי , המיוסד על פואטיקה מונאדולוגית.
תורת המונדאות של לייבניץ רואה את המציאות כמורכבת מאין-סוף עצמים תודעתיים, בלשונו של לייבניץ— מונאדות. כל מונאדה היא ישות אוטרקית, ללא זיקה אל זולתה. עם זאת כל מונאדה היא מקרוקוסמוס של המציאות כולה, שכן היא משקפת אותה, ואולם שיקוף זה הוא פרספקטיבי בלבד המטפיזיקה המונאדולוגית מציעה תפיסת מציאות פרספקטיביסטית, אינדיווידואליסטית ופלורליסטית. ההתאמה בין המונאדות מושגת על ידי ``ההרמוניה הקבועה מראש``, שנקבעה בידי מונאדת-האל, המונאדה היחידה שנקודת המבט שלה אינה יחסית אלא מוחלטת.
בניתוח מקורי ומעמיק מראה המחברת כי המודרניזם מיוסד על ארבעה צירי מעבר מרכזיים: מעבר מתפיסת אדם דיכוטומית של גוף-נפש לתפיסת אדם כתודעה; מעבר מתפיסת אמת מוחלטת לתפיסת אמת יחסית ופרספקטיביסטית; מעבר מפרדיגמה מאחדת להכרה בביזור וב``רב-קוליות`` ומעבר מראליזם לאונטולוגיה פנומנלית, תלוית-הכרה, וכי צירים אלה מצויים בזיקה עמוקה, אם כי לא אסכולאית, עם האונטולוגיה המטפיזית של לייבניץ.
To the book