יצירתו של יוסף חיים ברנר היא מקרה מבחן מרתק של המפגש בין התרבות היהודית ובין התרבות הרוסית. אף על פי שכתביו עוסקים באופן גורף בדילמות הקיומיות של העם היהודי, הכלים המחשבתיים המשמשים אותו אופייניים דווקא לספרות ולמחשבה החברתית הרוסית. "השאלות הארורות" שהעסיקו את עולם הספרות הרוסית - אובדן האמונה, משמעות החיים וצדק חברתי הסעירו את רוחו של ברנר עוד כשהיה נער צעיר בתחום המושב היהודי. ברנר קרא בשקיקה את כתבי הסופרים והמבקרים הרוסים - דוסטויבסקי, טולסטוי, גוגול, בלינסקי ומיכאילובסקי. אחד המאפיינים המובהקים של הספרות הרוסית הקלסית הוא טשטוש הגבולות בין המחשבה האסתטית ובין המחשבה החברתית. כך היתה הספרות למסגרת ייחודית לדיון ציבורי בשאלות חברתיות ופוליטיות. כמו הסופרים הרוסים ראה גם ברנר בספרות כלי להערכה עצמית לאומית לצד ערכה האסתטי של היצירה. בזמן שירותו בצבא הצאר התנסה ברנר גם במפגש ישיר עם המוני העם הרוסי, שחיוניותם העזה, ובעיקר חיבורם אל האדמה, היו בעיניו ניגוד מוחלט לקיום היהודי הגלותי. בקריאתו לשינוי ערכים, ל"עבודה העברית האנושית" בארץ ישראל, ראה ברנר לנגד עיניו לא פעם את אורח החיים של המוז'יק הרוסי בקהילה הכפרית. בתור תלמיד מובהק של הסוציאליזם הרוסי האנרכיסטי, קרא ברנר להתפתחותו ההרמונית של הפרט ולחינוך לאידֵאלים המוסריים כתנאי מוקדם לקִדמה הפוליטית והטכנולוגית.
To the book