ההגות היהודית בימי הביניים התמודדה עם הניסיון ליישב שתי השקפות סותרות.
מצד אחד רווחה ההשקפה שהאל הוא מופשט, טרנסצנדנטי ובלתי נתפס או אף בלתי מושג, השקפה שנשענה בעיקר על הנחה פילוסופית. מן הצד האחר רווחה השקפה לא פחות פופולרית מגשימה ואנושית. לנגד עיני בעלי ההשקפה הזו עמדו רבים מן המקורות היהודיים, הן במקרא והן בתלמוד, המציגים תפיסה אנטרופומורפית של האל. יישוב סתירה זו הניב בעיקר בין חסידי אשכנז השקפה דואליסטית שחיה בשלום עם השקפה בת שתי נקודות ראות. חסידי אשכנז ייחסו את ההשקפה הטרנסצנדנטית לאל עצמו, ואילו את ההשקפה של האל המואנשת הם ייחסו לאופן שבו נתפס האל בעיני האדם. דואליות זו היא שעיצבה את ההשקפה המיסטית המיוחדת של חסידי אשכנז.
הנושאים בהם דן הספר עוסקים בפנים השונים של ההשקפה הזו: אובנתא דליבא – המונח שנקטו חסידי אשכנז על מנת לציין את תפיסת האל האנושית, הכבוד, שעבור מספר אסכולות מייצג את האל שמנקודת ראות האדם, הפולמוס על ההגשמה וכן עולם המלאכים כהרחבה של העולם המטפיזי ותפקידו. תשומת לב מיוחדת ניתנת לפיוט האשכנזי, לפרשנותו ולנגינתו.
To the book