ספר זה מתאר ומנתח את התגבשות דפוסי הפעילות הפוליטית של איחוד הקבוצות והקיבוצים בעשור הראשון לקיומו (1951-1961). נאמנות למפא"י הייתה הסיבה לעצם קיומה של התנועה והיא לא הופרה פורמלית כמעט לאורך כל התקופה (מלבד בזמן פרשת לבון). אבל במשך חמש השנים הראשונות מתגברת האכזבה מהמפלגה בכל שדרות התנועה: מפא"י הפכה לתנועה המונית שבה קולם של מיעוטים (ובכלל זה "האיחוד") נשמע בקושי; היא נתפסה כגוף מושחת, נשלט על ידי אינטרסנטים ללא חזון חברתי ומדיניותה הכלכלית והחברתית התרחקה מאוד מהערכים המוצהרים של התנועה הקיבוצית. הביקורת בתנועה הגיעה לסף התפוצצות והכרזת האיחוד כסיעה, אך התרככה אחרי מבצע קדש וה"התברגנות" ההדרגתית של הקיבוצים. עם זאת, האיחוד לעולם לא הצליח להיות גורם מוביל בחברה הישראלית, והניגוד בין שאיפה זו לבין הקשר עם מפא"י, עקב חוסר בעל ברית חלופי, היווה מלכוד נאמנויות בסיסי. הספר מסתיים עם הוויכוח סביב פרשת לבון ויצירת "מחוז האיחוד", אשר לימים היה לכלי העיקרי של "האיחוד" להתבטאות בזירה הפוליטית. ספר זה הוא הראשון בסדרה: הקיבוץ במדינה.
To the book