הרבה נכתב על הקיבוץ, על הכלכלה, החברה, התרבות והחינוך שלו ועל חלקו בבטחון הלאומי ובקביעת גבולות המדינה וההתיישבות; מעט מאוד נכתב על הייחודיות המרחבית של הקיבוץ בפרט, ועל ייחודיותה של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל בכלל.
הקיבוץ כמרכיב חוץ-עירוני עודנו רלוונטי כחלופה לעיר כפי שהתפתחה מאז המאה ה-19. אין די ביצירת יישובים קהילתיים פרווריים - יפים ונוצצים ככל שיהיו.כדי ליצור חלופה אמיתית לעיר נחוצה סולידאריות קהילתית שיתופית, כלכלית ותרבותית; לא כקומונות אליטיסטיות, אלא כרשת קהילתית דוגמת המועצות האזוריות כפי שהתפתחו, המאחדת חקלאות עם תעשיה, מושבים, כפרים ויישובים קהילתיים ואפילו עיירות כמרחב חלופי ובר-קיימא המספק שירותי חינוך, רווחה, צריכה ותרבות כישות ייחודית.
לא עיר לא כפר - האדריכלות של הקיבוץ באה להציג חלופה זו ולשמש מקור השראה לעתיד, בתקווה שיהיה אפשר ללמוד ממנה. יחד עם זאת הספר בא לתעד, ובכך גם "לשמר", את תולדות התכנון האדריכלי הקיבוצי, מעשה שהיה, ולהעריך אותו כמות שהוא: תופעה ייחודית במינה: תופעה מרחבית, תכנונית ואדריכלית, אך מעל הכול אנושית, הנקראת: קיבוץ.
To the book