"אויבי, מורי" מציע תזה השוואתית חדשנית על גישות אסלאמיסטיות וליברליות ערביות כלפי התנועה הציונית, ישראל ותהליכי השלום והנורמליזציה.
הספר משלב בין סקירות היסטוריות פנורמיות ודיונים אנליטיים ומדגים את התפקיד הכפול שמילאה מדינת היהודים בהגות של זרמים אידיאולוגיים מתחרים ועוינים בחברות הערביות.
מצד אחד, התעצבה ישראל כאויב שתוצאות המאבקים נגדו ממחישות את הצורך במהפכה: על פי האסלאמיסטים, מהפכה שתהפוך את האסלאם למסגרת חיים כוללת; על פי הליברלים, מהפכה שתשכין דמוקרטיה וחירויות פרט. מצד אחר תוארו היבטים של התנועה הציונית ושל ישראל כמקור-לחיקוי, ואסלאמיסטים וליברלים כאחד זיהו בהם, בהתאמה לתפיסות עולמם, את התכונות ואת הערכים שהם מבקשים להנחיל בחברות הערביות. התפקיד הכפול שמילא המפעל הציוני בהגותם של שני הזרמים האידיאולוגיים קשור באופן הדוק לגישותיהם המורכבות והסינתזיות למערב בכלל, וכן לצרכים פוליטיים פרגמטיים שישראל מילאה בהם תפקיד משני.
To the book