“האם ניתן להתפלל ללא תקווה?“ שואל ז‘אק דרידה, הפילוסוף הצרפתי- יהודי, בשיחה חוצת גבולות בין דת לחילוניות ובין חוויה להגות עם מיכל גוברין.
מהספר מהדהדת התפילה כפנייה הטבועה באושיות השפה והגוף: רגע קיצוני של אמונה, שה“אני“ יכונןּ מעצם כוחה של התפילה לפנות.
אך האם תיתכן תפילה לאל נעדר וללא שום ביטחון שהפניה אליו, בלחש שפתיים או בקול נישא, תישמע או תיעתר?
תפילה הפורצת מלב אי-הודאות ומבעד לצלקות של חורבן ושואה - כמרד, כהטחת-דברים או ככמיהה לתיקון.
To the book